נִגּוּנִים
חזרה
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה. (דברים כ, י"ט)
- שְׁכוּחִים – שנשכחו, נעלמו מהזיכרון
- גַּרְעִינִים – זרעים; השירים מהילדות משולים לזרעים שרק אחרי שנים רבות רואים את צמיחתם, את ענפיהם ופירותיהם.
- נְשָׂאָם – נשא אותם, החזיק ושמר אותם (הלב)
- פֹּארוֹת – ענפים של עץ
- עוֹרְקַי – כלי דם בגוף
- שְׁלוּבִים – מחוברים, משתלבים
- בְּדָפְקִי – בתוך הדופק שלי, בפעימות הלב
- נֵעוֹרִים – מתעוררים
- אשִׁיר עַרְשִׂי – שיר הערש ששמעתי בילדותי מפי אמי
- תִּזְהַרְנָה – יהיו זוהרות
- "אֵיכָה" – מגילת איכה, העוסקת בחורבן ירושלים, ונקראת בליל צום תשעה באב.
- כָּל הֶגֶה יִתַּם – הדיבור יפסק
- יֵהוֹם – הומה
- לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם – התהום החשוכה
אודות השיר
אחד השירים המבטאים באופן מיוחד ומרגש את הזיקה של הדור הצעיר של הציונות, לפני קום המדינה, אל מסורת הוריו שכביכול נזנחה ונשכחה, אך שבה ומתחזקת עם השנים.
המשוררת פניה ברגשטיין עלתה לארץ מברה"מ (כיום פולין) כשהייתה בת 22, והתיישבה בקיבוץ גבת, שם קיוותה לפתוח חיים חדשים, אולם מצב בריאותה הידרדר והיא נפטרה כעבור עשרים שנה בלבד. הוריה ואחיה הצעיר נספו בשואה.
פניה כתבה רבות לילדים, ורבים משיריה התפרסמו. בשיר זה היא מביעה את אהבתה וגעגועיה לבית ההורים, לניגונים ששמעה בו מילדותה ולאווירה שהייתה בו. השיר מבטא את תחושת המחויבות של ילדים להוריהם, הכרת תודה לערכים, למסורת ולחינוך שקבלו בבית. "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי... עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים."