דילוג לתוכן

שיר של יום - זיקה לעם ולארץ

חזרה

 

 

הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי, כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי, עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי, כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּה. (מן הפיוט "לכה דודי")

רָנִּי, צַהֲלִי – שמחי
מִשְׁכָּנִי – בית המקדש
נָאוָה – יפה
שִׁפְלוּתֵךְ – גלותך, סבלך
דְבִירָךְ – בית מקדשך
צְבִיָּה – ארץ הצבי, כינוי לארץ ישראל
גִּילִי – שמחי
כְּצִיץ – פרח
וּדְגִי וּרְבִי – תתרבי (כדגים, שהם סמל לפריון)
נְכוֹנָה - מוכנה
יִנּוֹן – כינוי למשיח
אֵלִיָּה – אליהו הנביא
שְׁבִיּוֹתַיִךְ – השבויים בגלות

אודות השיר
פיוט ממסורת יהודי טוניס, אותו חיבר אשר מזרחי במאה ה-20 ללחן של שיר ערבי. בשיר פונה הדוד (כלומר, האוהב), כינוי לאל, ברכות ובחן לרעיה (עם ישראל) לשוב לארץ ישראל ולחדש את ימיהם כקדם. הפיוט מתייחס בלשונו לא מעט לפיוט הקדום והמוכר "לכה דודי", שגם בו מודגשת הציפיה לגאולה באמצעות דימוי האהבה של דוד ורעיה. עם זאת בפיוט זה מודגשת יותר לקיחת האחריות הפעילה של עם ישראל על גורלו: "שׁוּבִי אַתְּ, וַאֲנִי אָשׁוּבָה". 

שיר זה מבשר את הקמת המדינה ואת ההתיישבות בארץ לאחר אלפי שנות גלות. שיבת העם לארצו במאה ה-20 נתפשה על ידי יהודים רבים כתחילת הגאולה ("אתחלתא דגאולה"). לקראת סוף הפיוט מציין המשורר "כי הגאולה נכונה" כלומר הגאולה מוכנה, כבר כאן.


ערכים מובילים בשיר: אהבת הארץ ושייכות אליה, זיקה להיסטוריה ולמורשת התרבות היהודית, שיבה לארץ וגאולתה


 

סימנייה