אור וירושלים - אודות השיר

על הולדתו של  שיר זה,  סיפרה הסופרת תקוה שריג (אמו של יוסף שריג), כפי שהעיד בנה צחקי, אחיו הצעיר של יוסף (יליד 1952) בשנת 2003 (מתוך אתר הזיכרון ליוסף שריג של קיבוץ בית השיטה):

"כשליווינו את סבתא שלנו, אֵם נחום אבינו, מביתה האחרון בבית השיטה שבעמק אל מקומה הראשון והאחרון בירושלים, ליווה אותנו גשם זלעפות. היה יום שבט, ינואר 1965, וחמשתנו, בני נחום ותקוה, יוסף האמצעי שבנו, ישבנו סביב לארונה של סבתא ב'ארגז' המשאית, מחפשים מפלט מן המבוכה במעמד המשונה הזה שנקלענו אליו כל הדרך לירושלים עם ארונה של סבתנו. ואמא שלנו כתבה, שנים אחר־כך: 

'כשהגענו לשער הגיא, ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צידי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיני יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ.  

בוקר אחר, בינואר 1972, הביא לי יוסף דף נייר מרוט ממחברת ואמר לי: 

– ראי, אמא, הזמינו אצלי שיר על ירושלים, בשביל "הגבעטרון", שישירו אותו בתאטרון ירושלים, ביום ירושלים. 

זה שווה משהו? – שאלו עיניו. 

קראתי את השיר, שהיה כתוב בשטף ללא תיקון, שקול ומחורז, מושלם.  

– זה מקסים, בן! זו ממש ירושלים, כשבאים אליה מן החוץ, זה ממש אור ירושלים!  

הוא הביט בעיניי ושוב ראיתי בהן אותו מבט שזכרתי, מיום קבורתה של סבתא עליה השלום, בעלייה לירושלים, לפני שבע שנים."  

מה הן התחושות שאותן יוצר האור? מהן התחושות שאותן יוצר החושך? כיצד הם משפיעים עלינו? בשיר מתואר משחק בין אור וחושך בירושלים בזמן שבין הערב לעליית השחר, בשעות אלה ירושלים מוארת בצורה מיוחדת.  השיר עוסק באורות השונים המאירים את ירושלים, באופן ממשי וסמלי כאחד.

 

מילון

דְאִיַּה - ריחוף על גבי זרמי אויר

דַּיָּה - עוף דורס ממשפחת הנציים

נֵבֶל הֶעָשׂוֹר - כלי נגינה בעל עשרה מיתרים

רִבּוֹא - עשֶׂרת אלפים

בְּדוּמִיַּה - בשקט מוחלט

אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה - השליש האחרון של הלילה

שחקים: שמים

 

ערכים: מוטיב האור ומשמעותו הסמלית (מאפשר, מסמן דרך, פוקח עיניים) ירושלים כמרכז וכסמל, זיקה לארץ.